גידור, הכללים וההיסטוריה שלו

סיוף הוא ספורט אולימפי המשוחק בחרב, נייר כסף וחרב, שמטרתו לגעת ביריב עם אחד מכלי הנשק הלהבים הללו, לפי סוג המחלוקת, מבלי שיהיה מגע גוף.

מקורותיו מתוארכים לתקופות פרהיסטוריות, שכן אמנות הציד מעידה על מה שיהפכו שיטות ספורט.

הסיוף החל להתחרות באולימפיאדה בשנת 1896, באתונה, במהדורה הראשונה של המשחקים האולימפיים של העידן המודרני.

היסטוריה של גידור

על פי רישומים היסטוריים, הסיוף הופיע כספורט באירופה במאה ה-16. אבל הנוהג שלו ישן מאוד, אחרי הכל האנושות השתמשה בו כאמצעי הישרדות לצוד, להילחם ולהגן על עצמה מפני האויב.

ההיסטוריה של האבולוציה של הגידור שזורה באבולוציה של כלי הנשק ודרכי הלחימה. חתיכת עץ הייתה נשק, שהוחלף בחתיכות מתכת, ופינה את מקומו לקשתים רכובים על סוסים, ולאחר מכן גברים רכובים על סוסים חמושים בחרבותיהם ובנשקיהם.

בתקופת הפיאודליזם, דרך הלחימה החלה להשתנות ובכך גם החרבות עברו שינויים, התחזקו וגם רזות בקצות, שהפכו לשימוש נרחב יותר. למרות שחקר הסייף החל באיטליה, בתי הספר הראשונים לסייף היו צרפתים.

עם הזמן התפתח הציוד המשמש לתרגול הגידור, בתוספת אפודים, כפפות ומסכות.

במאה ה-18 החל גידור מודרני ומסכות כיסו את העיניים והגנו עליהן. לפיכך, הסיוף נתפס כענף ספורט, בעל יתרונות נפשיים ופיזיים עבור העוסקים בו, ביניהם: הגברת חדות הראייה, השמיעה והמישוש, פיתוח זריזות, ריכוז, פיתוח רפלקסים והגברת הביטחון העצמי.

בשנת 1913 נוסדה פדרציית הסיוף הבינלאומית, האחראית על ארגון העיסוק והניהול של הספורט ברמה בינלאומית.

בברזיל, נוהג הגידור מתוארך לתקופה הקיסרית, הודות לדום פדרו השני. החיילים עשו בו שימוש, וזו הסיבה שהוא הוצג בקורסי בית הספר הצבאי ב-1858.

לאחר מכן, בשנת 1906 הופיע קורס אימון התעמלות ועם הקמת המרכז הצבאי לחינוך גופני, עודדו את אמן הנשק הצרפתי Lucien de Merignac להגיע לברזיל.

מאסטר גוטייה הוא צרפתי נוסף שנשכר על ידי הצבא הברזילאי ללמד סייף לחייליו. בתמיכת הצבא והצי, בשנת 1927, קם איגוד הסייף הברזילאי. השתתפותה הראשונה של ברזיל בסיף במשחקים האולימפיים התרחשה ב-1936.

ציוד גידור

חֶרֶב: ב-0.90 מ' ו-770 גרם, זהו הנשק הכבד ביותר. בסיף חרב, החרב יכולה לגעת בכל חלק בגוף, ובניגוד לתחומים אחרים, מותרות נגיעות בו-זמניות של יריבים. זה היה הנשק ששימש בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20.

לְסַכֵּל: עם 0.90 ו-500 גרם, זהו נשק קהה, הנחשב לקשה ביותר בגידור. קל, זה דורש תנועות אלגנטיות. עם הדורף אפשר לגעת רק בגזע עם קצה החרב. זה היה הנשק ששימש במאה ה-18.

סַיִף: ב-0.88 ו-500 גרם, זהו הנשק הקטן ביותר בשימוש בגידור. בעזרתו מותר לגעת ביריב עם החוד או בצד הלהב. החרב והדורס נוגעים רק עם החוד. בגידור חרב, הנשק יכול לגעת בראש, פלג גוף עליון, כתפיים, זרועות ואמות.

כללי הגידור

הסיוף משוחק על מסלול שגודלו 14X2 מ' ויש לו שני שלבים: מוקדמות וחיסול. במוקדמות נערכים קרבות בין כל הספורטאים עד שמישהו מצליח לצבור חמש נקודות. בשלב הבא, התחרות מתקיימת על פני שלוש קפיצות של שלוש דקות כל אחת. עם כל קפיצה, יש הפסקה של דקה. הסייף שיש לו הכי הרבה נקודות, בסך הכל 15, זוכה בתחרות הנקודות מחושבות באופן אלקטרוני.

זה קורה כי לבגדי הסייפים יש חיישנים. לפני אימוץ הטופס הזה, בנשק היו עקבות של גיר שסימנו את לבוש היריב, מה שהקשה על השופטים להצביע. המטרה היא לפגוע בפלג גופו של הסייף היריב עם קצה נייר הכסף. במקרה של חרב, קצהו יכול להגיע לכל חלק בגוף. בינתיים, קצה החרב ועוד ⅓ מהנשק שנמדד מהקצה, יכולים להגיע למותניים או לאזור שסביבו.